נוֹלָד / מירון איזקסון

אִשָׁה יוֹלֶדֶת יֵשׁ לָה נְשִׁימָה אַחֶרֶת - 
הָרֵיחַ אֶצְלָה נוֹשֵׁם, אֵזוֹר חָדָשׁ,
מְקוֹמוֹת בַּגוּף שֶׁלֹא נָשְׁמוּ
עַכְשָׁו מַתְחִילִים לָנוּעַ.

 

וּמָה עַל הַמִסְפָּר הַמַבְדִיל
בֵּין נְשִׁימָה לְבֵין הַפְסָקַת נְשִׁימָה,
וְאוֹתוֹ מָקוֹם בּוֹ הִתְחִיל הַמֹחַ - 
הֲרֵי הָיוּ שָׁם רַק דְבָרִים וּבָא מֹחַ
כְּמוֹ אָדָם שֶׁלְפֶתַע נִרְאֶה אַחֶרֶת
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר דְבָרִים שׁוֹנִים.

לֹא כָּל נְשִׁימָה שָׁוָה,
אִשָׁה יוֹלֶדֶת נוֹשֶׁמֶת שׁוּב מֵאוֹתוֹ תָא
בּוֹ הִיא עַצְמָה הֵחֵלָה - 
וְעַכְשָׁו תִינוֹק נוֹלָד,
יֵשׁ גוּף, גַם הַכְּאֵב מוּכָן בְּכָל הַחֲלָקִים,
הֲרֵי בְּגוּף קָטָן מִיַד הַכֹּל מַגִיעַ.

מחשבות על ליווי לידה

לפני כמה שבועות נכחתי בכנס של דר' מישל אודנט שביקר בישראל.
בין שלל הדברים שדר' אודנט דיבר עליהם, הוא חזר ודיבר על אופי התמיכה שלדעתו יש לספק לאישה בלידה, מודל "המיילדת הסורגת" שיושבת ולא מפריעה לאישה ללדת ולמצוא את הכוחות שלה בתוכה. הוא אמר איך שברגעים שאישה צועקת שהיא רוצה למות, שיהרגו אותה וקשה לה, שצריך לשתוק ולא להגיד כלום.
ואני... מצאתי את עצמי גם מסכימה וגם מתנגדת. משהו לא "יושב" לי טוב מפנים. מצד אחד, אני מאוד מתחברת לגישה הזו ומצד שני, זה גורם לגוף שלי להתכווץ ואני לא מצליחה לשים את האצבע במדויק מה מפריע לי.
הוא המשיך וסיפר על הבעייתיות של סרטוני הלידה הטבעית הקיימים היום ברשת, סרטים שרואים בהם אישה הנתמכת על ידי שפע אנשים מאחוריה.לדבריו, סרטים כאלו עלולים ליצור מצג לא מדויק שעל מנת ללדת לידה טבעית חייבים לקבל כל כך הרבה תמיכה. ולמעשה לדעתו, כל זוג עיניים נוסף בלידה מפריע ויש לצמצם למינימום את כמות הנוכחים בחדר הלידה.

התחלתי להבין מה מפריע לי.

הוא בכלל לא דיבר על הבחירה של האישה. הוא לא התייחס לרצונות שלה.

בלידה הראשונה שלי, היתה לצידי מיילדת מדהימה. ככל שעובר הזמן אני מבינה יותר ויותר עד כמה הלידה הזו שינתה את חיי. האמונה המוחלטת שלה בלידה, היכולת שלה לשבת ולתת לי ללדת, בלי להפריע לי. וואוו...מתוך החוויה הפיזית הזו נחרטה בגופי הידיעה הברורה שאני יכולה ללדת. שאפשר ללדת.

 

אבל הרגשתי נורא לבד הלידה.

הרגשתי בודדה עד כאב.

יצאתי גם חזקה וגם חלשה.

הייתי צריכה משהו אחר.


אני זוכרת שבן הזוג שלי אמר לי שהוא גאה בי וכמה שזה נתן לי כוח ועזר לי.
אני זוכרת שאחרי שהבת שלי נולדה נכנסה לחדר מיילדת נוספת, הסתכלה על הבת שלי ואמרה  "וואוו... איזו מהממת..."
נשמתי. התרגשתי. הרגשתי שרואים אותי.

אז להגיד שאישה בלידה צריכה תמיכה של אישה אחת בעלת ניסיון שיושבת בצד וסורגת... אני לא מסכימה עם זה. זה החלטי מידי עבורי.

מי קבע שצריך ללדת לבד, עם נוכחות מינימלית? מי אמר שככה רמות האוקסיטוצין יהיו הכי גבוהות?

יש לי חברה שרצתה ללדת בנוכחות כל המשפחה שלה.
יש לי חברה שרצתה שכמה חברות יהיו איתה בלידה.
שתיהן דיברו על הרצון להיות מוקפות ועטופות באנשים שאוהבים אותן

אז אולי דווקא נוכחות של עוד אנשים אוהבים בלידה יכולה דווקא להעלות את רמת האוקסיטוצין בחדר? אולי ככה רמות האוקסיטוצין יגיעו לשיאים חדשים של עוצמות?
 

אודנט אומר שכל זוג עיניים משנה את ההתנהגות של האישה בלידה.

נכון.
זוג העיניים הראשון משנה את הלידה. ברגע שאנחנו מסתכלים על משהו, ברגע אנחנו מאירים על משהו נוצר שינוי.

שינוי חייב להיות רע?
ואולי זוג העיניים האלו נותנות לי כוח?
ואולי רק בנוכחות העיניים האלו אני מסוגלת לשחרר שליטה? אולי זוג העיניים האלו עוזר לי לשמור על שליטה שאני צריכה?

ואולי כשזוג העיניים האלו מסתכל עלי, אני יכולה למצוא בתוכי את הכוחות שלי? כמו שביום יום אני מצליחה להיות יותר טובה כשאני יודעת שהילדים שלי רואים אותי ולומדים ממני.

אולי עבור האישה שיולדת דווקא זוג עיניים אוהבות שמאמינות ביכולות שלה יכולות לעזור לה למצוא את העוצמות הפנימיות שלה בלידה?

עבורי לא פעם, כשאני יודעת שמסתכלים עלי, זה  נותן לי את הכוח לאסוף את עצמי ולדרוש מעצמי עוד טיפה יותר. אם הייתי לבד גם הייתי מתגברת, אבל בתחושה אחרת, לא בתחושה שהצלחתי לאסוף את עצמי מבחירה, אלא שסיימתי מחוסר ברירה.

אני רוצה את האפשרות לבחור.

מהלידה השלישית שלי, אני זוכרת את העיניים המתרגשות של אחותי את העיניים האוהבות של האיש שלי ואת העיניים של המיילדת שלי שסמכה עלי לחלוטין. ואני זוכרת איך הגוף שלי יכל להתרווח ולהרגיש בטוח כשידעתי שיש מי שרואה אותי

אישה יכולה ללדת לבדה. אני הראשונה שתסכים על זה. אבל אותי מעניין עם אילו תחושות היא תצא מהלידה?
אני מאמינה שיש נשים שעבורן הידיעה שהן התמודדו עם אתגרי הלידה וצלחו אותן בעצמן, תעצים אותן עד מאוד. נשים אחרות עלולות להרגיש אבודות בתהום לבדן והלידה תיזכר כקושי עצום ונוראי.

האם באמת אישה חייבת לצלוח את הלידה בעצמה, בכוחות מתוכה בלי תמיכה מבחוץ? ואיזו תמיכה חיצונית תתאים לה? האם יש רק מודל אחד?
או שאולי כמו שאיינה מיי גסקין אומרת, אישה בלידה צריכה להיראות כמו אלה, ואם זה לא כך זה סימן שמישהו לא התייחס אליה כראוי.

אולי האמת היא איפשהו באמצע.
אולי אין אמת אחת.

מה רע בעצם לבקש או לקבל תמיכה? אם נקביל לרגע את הלידה לטיפוס על הר גבוה. יש מי שתעדיף לצאת עם שחר ולטפס לבדה, שאף אחד לא יראה אותה בדרך. אחרת תלך עם שותפה או עם קבוצת חברות שילכו  לצידה לאורך הדרך, אחרת תבקש מדריכה שאפשר יהיה ללכת בעקבותיה, אולי להישען עליה לרגעים...

כל הדרכים הן טובות. זה בסדר לבד וזה בסדר יחד.

בהרצאת טד המרתקת של קלי מקגוניגל  על סטרס היא מדברת על כך שנשים נוטות בזמני סטרס לפעול לאינטראקציה ויצירת קשר. למעשה זוהי דרך נשית להעלאת אוקסיטוצין והורדת אדרנלין.
אז (ובלי לזלזל) אולי בגלל שהוא גבר, זו זווית שהוא פיספס. אולי יש נשים שיעדיפו לבד, ויש נשים שיעדיפו יחד.

ואולי הכי טוב להקשיב לאישה ולבדוק איתה מה נכון עבורה.

היום, אני יודעת שעבורי זוג העיניים האוהבות של הבנזוג שלי הן הדבר שהכי חשוב לי כשאני יולדת. הנוכחות שלו איתי, הידיעה שהוא סומך עלי, מאמין בי, גאה בי ומתפעל ממני. זה מה שמחזיר אותי לעצמי ונותן לי את היכולת להמשיך הלאה ולמצוא עוד כוחות בתוכי בשביל ללדת.

 

 

רונית ויגודסקי
דולה ומלווה נשים בגישת B.O.T באזור חיפה

 052-4550674
 vigodzkey.ronit@gmail.com
לתמוך במרחב שסביבך, בכוחות שבתוכך


כל הנאמר באתר מבוסס על ניסיוני, אין לראות בו המלצה רפואית כלשהי ובכל מקרה מומלץ לפנות לגורם רפואי מוסמך.
אין להעתיק את התכנים ללא רשותי.