לפני כמה ימים ראיתי סרט ופתאום המשפט הזה צץ. אני אפילו לא זוכרת באיזה הקשר המשפט הזה עלה בסרט, או איזה סרט זה היה.אבל מייד מיהרתי לכתוב אותו בצד, שלא אשכח אותו. לא ידעתי עדין למה, אבל היה לי ברור שאני חייבת לשמור עליו.

ואז הבנתי, השקט הזה בין התווים מזכיר לי את הרגעים  שבין הצירים.

כמו הרגע שבין נשיפה לשאיפה.

לרוב, כשחושבים על לידה, חושבים על צירים, על כיווץ, על כאב.

אבל מה לגבי הרגעים שבין ציר לציר?

הזמן בין ציר לציר, הזמן שאין בו כיווץ. הרגע שהרחם מרפה ומכין את עצמו לקראת ההתכווצות הבאה, לקראת הציר הבא.

ההפוגות שבין הצירים. הרגעים האלו שאפשר לקחת בהם אוויר, שאפשר לנוח בהם. הרגעים האלו שבזכותם הגוף יכול להתמודד עם עוד ציר ועוד ציר.
 

בזמן לידה קל מאוד לפספס את הרגעים האלו.  לוקח זמן להתאושש מציר אחד ומייד מגיע ציר נוסף שעלול לסחוף, אבל התרכזות ברגעים האלו שבין הצירים יכול להיות עוגן, יכול להיות משאב וההבדל בין נוכחות בלידה לבין איבוד שליטה וסחרור. תשומת לב לרגעים האלו יכולה לעשות את ההבדל בין תחושת חוסר אונים לבין תחושת מסוגלת ויכולת.

כמו נקודות אור קטנות, שמראות שלידה היא לא רק כאב וכיווץ , שיש גם חלקים אחרים. יש נשים שזה מה שיתן להן את הכוח להמשיך

אני מזמינה אותך לנסות להתייחס לרגעים האלו. לתת מקום להפוגות האלו, להפנות את תשומת הלב שלך להפסקות.

מה עולה בך בהפוגות האלו? אולי יש שם משהו שיכול לתמוך בך?
את מוזמנת לבדוק אם אפשר לרגע לקחת אוויר, אם אפשר להרפות את הכתפיים.

אולי בשקט הזה, יש משהו במיוחד בשבילך.




אולי יעניין אותך לקרוא עוד בפוסט "מה זה B.O.T עבורי"