ברשת מסתובבים עכשיו כל מיני מאמרים על איך לעודד אצל ילדים עצמאות, איך לתמוך בהם בתהליך המופלא הזה שהם לומדיםלעשות לבד.

אם נדמיין רגע ילד שמנסה ללכת על חומה, אנחנו יכולים לתת לו יד, אנחנו יכולים להציע לו יד, אפשר ללכת במקביל אליו ולהניח יד כמה סנטימטרים ממנו כדי לתפוס אותו אם יפול ואנחנו גם יכולים לעמוד בצד ולא לעשות דבר.

וחשבתי איך אותו ילד ירגיש עם כל אחת מהאפשרויות האלו. מה המסר שעובר בכל אפשרות שכזו. חשבתי מה הייתי רוצה שהילדים שלי ירגישו ברגעים האלו שהן מנסים משהו חדש ומפחיד בפעם הראשונה אם אני נותנת יד כברירת מחדל- אני לא סומכת עליהם שיצליחו בלי התמיכה שלי.
אם אני מציעה- אני מכניסה למרחב המשותף שלנו את האפשרות שיהיה צורך בעזרה. אני מכניסה את הספק, שאולי אי אפשר  בלי העזרה.
אם אלך קרוב עם יד באוויר מוכנה לתפוס- אעביר את המסר שהנפילה קרובה ושאני אפילו לא סומכת עליהם שיבקשו עזרה אם היא צריך.
ואם אעמוד בצד ופשוט אשתוק. האם הם ירגישו  או שיבינו שאני סומכת עליהם לחלוטין. אני סומכת עליהם שיצליחו ואני סומכת עליהם  גם אם יפךו ואני סומכת עליהם שידעו לבקש עזרה אם ירצו.

ומה בין זה לליווי לידה?
אני סומכת על האישה שמולי שהיא יודעת ללדת. זה טבוע לה בגוף, בכל תא ותא. הבסיס שלי הוא לא להפריע לה עם כל מה שהיא כבר יודעת. הבסיס שלי הוא שאני סומכת עליה לחלוטין. אני סומכת עליה שהיא תצליח, שהיא מסוגלת, שהיא יכולה.
נקודת המוצא שלי היא שהאישה הזו לא תצטרך אותי כי היא יכולה לבדה. אבל אם היא תצטרך, אני אהיה שם בשבילה ולתמוך בה בכל דרך שהיא צריכה.


אולי יעניין אותך לקרוא עוד בפוסט לתמוך באוויר שתומך באישה