מתוך איתמר צייד החלומות/ דוד גרוסמן

"ובגלל כל זה אתה הולך אחרי לכל מקום בחלום?"
"אני מפחד שאתה תשכח אותי," אמר השד בלחש. 
איתמר שתק וחשב. מסביב היה חושך ואיתמר שמע את כולם 
ישנים, אבל הוא לא פחד. הוא אמר: "אם אתה רוצה שאני אחלום
אותך, אז אתה צריך תמיד לעמוד רחוק ממני בתוך החלומות שלי,
ולא לעשות עלי צל."
"איפה לעמוד בדיוק?" שאל השד.
"תמיד בקצה של התמונה בחלום. כי כשאני רואה את כל החלקים שלך יחד- העינים והקרנים והכל- זה מפחיד אותי. אבל
אם כל פעם תראה לי קצת- אני ארשה לך להישאר. ואולי
לאט לאט אני אתרגל אליך."

כשרז נפלה

רז נפלה והיה חתך גדול ביד, מיד כשראיתי היה ברור לי שיהיה צורך בתפירה. הסברתי לה שנצטרך ללכת לרופא, היא נלחצה מאוד ובכתה
ש ״בשום אופן לא הולכים לרופא!״

 

לאט לאט ביררתי מה מטריד אותה. היא פחדה שיכאב ושיתפרו אותה (היא שמעה את המילה תפירה ונבהלה נורא).
נתנו לתחושות זמן והיא התחילה לשאול שאלות על 'מה יקרה ברופא'.
בדקנו מה היא צריכה (שגם אבא יבוא), הכנו רשימת שאלות לרופא ששמנו לה בכיס, היא ביקשה שנביא משחה מאלחשת מהבית שלנו וכשהיינו כבר בדלת היא ביקשה גם שסבתא וסבא יבואו. 

באוטו ביררתי איתה איך היא: מלאה בפחד
״כל כך גדול שאם אני אראה לך זה ישבור לי את הידיים״.
ניסיתי כמה הזמנות אבל הכל היה גדול כל כך שהרגשתי במבוי סתום. ואז... הברקה- התחלתי לדבר בקול רם ישירות אל הפחד ״שלום פחד של רז, אני רונית, אמא של רז ואני רוצה להכיר אותך קצת, אפשר?״ ופתאום נוצר דיאלוג. 

הפחד קיבל מקום, הוא הרגיש ״ רע כמו תפוח שנופל מעץ ונהרס ואי אפשר לאכול אותו״, גילינו שיש לו שם, ויכולנו ממש לדבר איתו.

אח"כ הצוות היה מקסים, הקראנו שאלות מהדף, פירקנו לה את הטיפול לשלבים, נתנו לה את השליטה והבחירה.

בסוף היא בחרה שסבא שלה יכנס איתה לתפירה, ישבה עליו רגועה, שואלת, מסבירה מה היא צריכה, איך זה מרגיש, עוצרת את הרופא לרגע כשצריכה (והוא איתה קשוב לה לחלוטין),
מבקשת דברים שיעזרו לה.

בסוף, בזמן התפירה עצמה נכנסתי גם, היא בחרה להסתכל ונהנתה להסביר לכולם שהרופא עושה לה שני חורים עם חוט ואז קושר וכמה זה מצחיק.

היא סיימה צוחקת ומרוצה.

אחרי כמה זמן התכופפתי ודיברתי אל הפחד ושאלתי איך הוא. ״הפחד נגע במחט ונעלם!״ ״יש גם פחד כיפי״ כולה קופצת וצוחקת.

 

אני מריצה בראש מה היה שם, נזכרת איך הרופא ניסה לדבר באנגלית כדי שהיא לא תבין ומיד תרגמתי לה והסברתי שתכף אני אסביר לה בפירוט את כל מה שהרופא אומר. נזכרת איך הגוף שלה נרגע לי בידיים.
נפעמת איך פעולה שהייתה עם פוטנציאל טראומתי הפכה לאירוע מעצים עבורה. 
משחזרת איך הגוף שלי הרגיש, איפה זה פוגש אותי. מקשיבה לגוף שלי עכשיו שיש חלק שרק רוצה לפרוק, וחלק מותש מההחזקה והניהול שלי את כל הסיטואציה.
מתמלאת דמעות של התרגשות מהאוצרית המופלאה שלי שידעה מה היא צריכה סביבה. מתרגשת שיכולתי לתמוך בזה, לגייס את כולם עבורה, כמו שהיא בוחרת (אמירות ״זה לא נורא״ לסוגיהן הוכחדו במהירות). כולנו הכרנו בפחד שלה יחד. נתנו לה מקום.

תחושה כל כך דומה לליווי לידה- צריכה לשים לב לכולם, להרגיע את כל הסביבה כדי שלא יפריעו ויתנו לאישה להקשיב לעצמה. 

 

רונית ויגודסקי
דולה ומלווה נשים בגישת B.O.T באזור חיפה

 052-4550674
 vigodzkey.ronit@gmail.com
לתמוך במרחב שסביבך, בכוחות שבתוכך


כל הנאמר באתר מבוסס על ניסיוני, אין לראות בו המלצה רפואית כלשהי ובכל מקרה מומלץ לפנות לגורם רפואי מוסמך.
אין להעתיק את התכנים ללא רשותי.