שבוע 39, יום רביעי 9 בערב,
אחרי יום רגיל של עבודה וגן משחקים,
אני שוכבת במיטה עם בני בן השנתיים וחצי, מקריאה לו סיפור לפני השינה,
שנינו כבר די מנומנמים.
דווקא הערב יצא האיש לצפות במשחק כדורסל עם חבר.

פתאום אני מרגישה "פוק" ותחושה של רטיבות מתפרצת.
בשבריר שניה אני מבינה משהו שעוד לא מתנסח במילים ומזנקת מהמיטה,
כך שהמים שזורמים במורד רגלי מגיעים לרצפה ולא למזרון שאינו מוגן.
 

"ירדו לי המים!"

אני מתקשרת להודיע לאיש,
לחברה שאמורה לבוא להיות עם הקטנצ'יק ולרונית הדולה.
מסתובבת בבית עם הטלפון,
נרגשת, קצת רועדת,
והקטן הולך אחרי, שואל שאלות, לא מבין שזה הרגע שחייו ישתנו לעד.

רונית שמחה איתי וגם מרגיעה,
 

אני מחליפה בגדים ושמה תחבושת שתקלוט את מי השפיר שעכשיו יורדים בגלים קלילים יותר,
ומחליטה להיכנס למיטה חזרה עם הילד,
כדי להרגיע אותי ואותו ובתקווה שיירדם.
בזמן שאני שוכבת שם בחשכה,
אני מרגישה כאב בגב התחתון ובעצם הזנב, במקום שהיה רגיש כל ההריון.
בהתחלה אני נלחצת כמו תמיד כשאני מרגישה כאב בגב.
אבל אני שמה לב שזה עובר וקולטת שזה ציר. ואכן כעבור זמן מה שוב הכאב בא וחולף.
 

אני קמה ומייד מארגנת תיק לבית החולים ותיק לילד למחר לגן,
מנסה לוודא שלא שכחתי כלום.
האיש ואני מתלבטים אם ללכת לבית החולים.
אין חום, יש ציר כל 20 דקות, לא נורא כואב.
נעים אפילו.

אני נרגשת מאוד.
 

ההתלבטות,
ובכלל אופן ההתייחסות של שנינו למצב, נובעים מההתנהלות של הלידה הקודמת.
אז הגענו לבית החולים בערב והלידה התרחשה למחרת אחר הצהריים.
האיש משוכנע שאז הגענו מוקדם מדי ושכעת עלינו להמתין בבית ככל האפשר.
וכרגיל אנחנו לא מצליחים להחליט אז בינתיים פשוט לא זזים.

קבעתי עם רונית שנודיע לה כשנצא לבית החולים.
הכל מאורגן ואני נשכבת לנוח בסלון,
יש ברדיו מוסיקה נעימה כל כך,
ובצירים אני מתרכזת בתחושה, כמעט מתענגת עליה.

כל כך נעים לי, לא מתחשק לי לזוז.

אני חוששת מהסיפורים ששמעתי על ההתקדמות המהירה של לידה שניה,
ולא רוצה למצוא את עצמי יולדת בחדר האמבטיה.
הגענו למיון יולדות בבני ציון בחצות.
 

מוניטור.
בלידה הקודמת הוגדרתי כמוניטור לא תקין בגלל שזזתי ושיבשתי את הקליטה במוניטור הראשון.
אז היו לי צירים מאוד כואבים כל 3 דקות במשך שעות,
ולכן זה היה סיוט לשכב בלי לזוז כדי שהצוות יוכל להיות מרוצה מתוצאות המוניטור .
הפעם הייתי נחושה לעבור את המוניטורים בלי לזוז כדי שלא ישגעו אותי.
איזה אבסורד שבגלל הנוהל הטיפשי שלהם אני בכלל לא חוששת מתופעה של ירידות דופק אלא מכך שהם יחשבו שיש ירידות דופק.
ההחלטה להגיע לבית החולים כאשר הצירים עדיין לא חזקים מוכחת כנכונה מהבחינה הזו, והמוניטורים עוברים בהצלחה.
 

אחרי בדיקת רופא (אולטרא סאונד ובדיקה וגינלית שמאששים ירידת מים) מקבלים אותי לחדר לידה.
אני בכלל לא מציינת שאני רוצה את החדר הטבעי, כי אני יודעת שהם לא אוהבים כשיולדת מכריזה שהיא רוצה "טבעי". החדר הרגיל מספיק טוב לי.
אנחנו מודיעים לרונית את מספר החדר, היא בדרך.
 

אני מאוד חוששת שהלידה לא תתקדם ושיכריחו אותי לקבל אנטיביוטיקה וזירוז.
אני במתח בגלל זה.
אנחנו מסתובבים במסדרונות בית החולים כדי לקדם את הלידה.
ואכן תזוזה מביאה צירים, שהולכים ומתחזקים.
אני נרגעת מעט מהחשש שהלידה לא מתקדמת ונכנסת לחדר כדי לנוח.

יותר מאוחר רונית מגיעה ושלושתנו שמחים ונרגשים,
מקשקשים וצוחקים בין הצירים.
נכנסת מיילדת רצינית ולא נחמדה ומבקשת לחבר מוניטור.
אני מפחדת מעוצמת הכאב בשכיבה. המיילדת מסכימה שאשכב על הצד ומחברת את הרצועות.
רונית נעמדת מאחורי, מוכנה. ברגע שמתחיל ציר, אני מודיעה לה והיא לוחצת בגב התחתון שלי ובכך מקלה מאוד את הכאב.
משום מה הרצועות בכל זאת זזו והקריאה נחלשת.
רונית מתקנת את האחיזה שלהן והקריאה חוזרת להיות רצופה.
דהרת הסוסים הנהדרת הזו...
 

המיילדת נכנסת עם מיילדת אחרת ומעבירה לה את המשמרת. לחדשה קוראים רונית והיא מחייכת אלי.
כאשר האחיזה של הרצועות מתרופפת שוב, רונית (הדולה) מציעה לאיש שייצא לקרוא למיילדת שתבוא לסדר את זה. המיילדת מסתכלת על המוניטור
"לא צריך לחזק כי אפשר לנתק אותו".
אני משתחררת מהרצועות בשמחה רבה ומבקשת ללכת להתקלח,
מתוך מחשבה שכמו בלידה הקודמת המים החמים יקלו על הכאב.
רונית נעמדת מחוץ לדלת לוודא שאני בסדר.
אני יוצאת, ומבינה שעם המגע של רונית אני לא צריכה את המקלחת כדי להתמודד עם הכאב.
בציר היא מניחה את ידה בבטן התחתונה שלי ומנחה את האיש לעסות את הגב התחתון וכך הם מקלים את הכאב.
 

השעה שבע וחצי בבוקר.
הצירים הרבה יותר תכופים והכאב התגבר מאוד.
פתאום אני לא יכולה לזוז, הצירים כל כך תכופים. אני מרגישה שהרגליים שלי נטועות ברצפה.
רונית מעסה את גבי עם שמן שהיא הוסיפה לו שמני הרחה והיא מנחה את האיש שיישב על המיטה ויצמיד את ידיו לבטן התחתונה שלי.
הכאב נוראי יש לחץ אדיר על עצם הזנב.
רונית מנחה אותי לנשוף ולהרפות.
אני מקשיבה לה ומשתדלת .

ההרפייה היא החלק הקשה.
בהתחלה כולי מתכווצת ואז מצליחה לגרום למידה מסוימת של הרפיה...
והציר עבר.
מנסה לזוז אבל מתחיל מייד עוד ציר. י
ש גם את הפחד הזה מהכאב בתחילת הציר,
הפחד שמקדים את הכאב החזק.
בשנייה של הפחד הזה, היה טוב לדעת שיש מי שתיכף גם יקל על הכאב ויעזור לי להרפות.

רונית, האיש ואני עובדים ביחד. עייני עצומות,
אני מרגישה אותם ליידי,
רונית מדברת, מנחה אותי.
 

אני מבקשת שיקראו למיילדת שתבדוק פתיחה.
אני צריכה מספרים... האיש יוצא וחוזר מהר,
אבל המיילדת לא מגיעה. כנראה עסוקה.

אני מחייכת בעיניים עצומות בין הצירים.
 

אנחנו מתארגנים לתנוחת הלידה.
האיש מרים את הראש של המיטה, ורונית והוא עוזרים לי לטפס על המיטה כמו שאני רוצה:
אני על הברכיים נשענת על הדופן המורמת.

הכאב נוראי!

הנה גם אני צורחת.
המיילדת מסכימה לקבל לידה ואף לבדוק פתיחה בתנוחה הזו.
היא אומרת הפתיחה היא 8 או 9, שקשה לה לאמוד בצורה מדויקת,
אבל אני מרגישה כבר שהראש יורד לי באגן.
המיילדת יוצאת מהחדר.

רונית ממשיכה לעסות את הגב התחתון ולהנחות אותי לנשום ולהרפות.
אני צורחת שאני רוצה ללחוץ,
ורונית עונה לי בשלווה שאעשה מה שאני מרגישה.
השלווה מצליחה להגיע אלי ובציר הבא אני סוג של לוחצת, סוג של נותנת לדברים לקרות.

המיילדת כבר חזרה והראש מתחיל לצאת.

אני מרגישה את ההכתרה קורעת אותי ושומעת במעומעם שהאיש והמיילדת מדברים על הבכי שכבר נשמע עוד לפני שהראש יצא,
בציר הבא הראש בחוץ ואני שומעת בכי.
בציר הבא הנסיכה כבר בחוץ ואני חשה בבת אחת הקלה על כך שהכאב נרגע ושהלידה מאחורי.

המיילדת מרימה אותה ומעבירה אותה בין רגלי קדימה אל זרועותיי בזמן שאני מתיישבת אחורה.

עיני פקוחות עכשיו,
אני רואה את ביתי,
שיער שחור ופרצוף קטן מכוסה ורניקס.

עמליה נולדה ואני אם מאושרת לשניים.
 

נשכבתי, ביתי בזרועותיי וחבל הטבור עוד מחבר בייננו.

 

כך ילדתי בבית חולים כמעט ללא סיוע מצד הצוות הרפואי,
רק בעזרתה הרבה של רונית הדולה והאיש שלי.
הלידה התרחשה בדיוק כפי שדמיינתי אותה:

טבעית ובתנוחה זקופה.
לא קרעים ולא תפרים,
לא כאבים בגב ולא בעצם הזנב.

רק הרגשת עוצמה ואושר גדול.